+
שבת 17 אפריל 2021

הספורטאי המצטיין שנלחם ללכת בכוחות עצמו

אם זה קרה ליקיר פרץ, רק בן 37, ספורטאי מצטיין, מורה לחינוך גופני ומאמן כושר במחלקת הנוער של מ.ס אשדוד, זה יכול לקרות לכל אחד. עולמו התהפך ביום אחד כשכל צד שמאל שלו שותק. האיש שרגיל היה לרוץ ולהחזיר אחרים לפעילות ספורט לאחר פציעה, לא יכול היה להזיז יד או רגל. היה מוגבל בפעולות פשוטות יקיר: "לא הצלחתי להזיז יד או רגל או לקום מהמיטה בלי עזרה של מישהו. פחדתי שזה יגיע לכל הגוף". הסתבר כי דלקת בחוט השדרה גרמה לו לשיתוק. כעת לאחר כחודשיים בבית החולים השיקומי, בית לוינשטיין, הוא מצליח ללכת בכוחות עצמו: "אני הולך בצורה רגילה אבל יש עדיין קושי ברגל שמאל, זה לא שאני הולך חלק". ליקיר יש גם תובנה חשובה מהאירוע שעבר וחשוב לו שכולם ידעו מהי, ואולי אחרים ישאבו ממנה כח. הוא עדיין מאושפז בבית לוינשטיין וחולם רק לחזור כבר לאמן, לתלמידים בביה"ס, לילדים במחלקת הנוער, ו"להריח את הדשא של מגרש הכדורגל". סיפור של רצון של איש אחד שהחליט לנצח יחד עם הגוף שלו.

פורסם: 03.03.21 , 04:57 צפיות: 191 |
הספורטאי המצטיין שנלחם ללכת בכוחות עצמו הספורטאי המצטיין שנלחם ללכת בכוחות עצמו

הדבר האחרון עליו חשב יקיר פרץ, זה שיום אחד הוא, דווקא הוא מכולם, יתקשה בפעולה פשוטה נניח כמו לבישת חולצה, או מכנסיים. כלום לא הכין אותו לזה. זה משהו שהוא בכלל לא התעסק בו, דבר זניח. משהו שהרי לא נותנים עליו אפילו את הדעת. אבל חייו של יקיר פרץ התהפכו ביום אחד, ברגע אחד ומאז כבר יותר מחודשיים הוא נאבק לחזור למה שהיה, או כמה שאפשר הכי קרוב לזה. אומנם עכשיו הוא כבר הולך בזכות עצמו, עם מעט קשיים, אבל מה שעבר על יקיר פרץ, הוא מאבק לחזור לחיים. לא פחות. לחזור לחיים הרגילים שהיו לו.

יקיר פרץ, 37, נשוי ואב לשלושה ילדים, מאשדוד, הוא מורה לחינוך במקיף ו' ומאמן כושר במחלקת הנוער במ.ס אשדוד. אדם שלא רק שעושה שנים רבות ספורט ושומר על כושר ואורח חיים בריא, אלא משמש גם כמאמן לאחרים, ואפילו מחזיר אותם לפעילות לאחר פציעות. אדם שלא ראה רופא כמעט בחייו. "אני אדם חי ונושם ספורט". כך שאם זה קרה לו, זה יכול לקרות לכל אחד.

 לפני חודשיים וחצי לאחר עוד יום עבודה רגיל, הוא הרגיש כאבים ביד שמאל שהקרינו  לחוליות הצוואר. יקיר: "זה היה לא כאב רגיל. זה כאב שלא חוויתי אף פעם". הוא חשב כי ייכנס למקלחת, ייקח כדור, אולי יעבור לו. "חשבתי אולי התקררתי".

אבל זה לא עזר. לאחר המקלחת הכאבים רק התגברו: "הרגשתי כאבים הולכים ומתחזקים ויד שמאל כבדה". הוא החליט להתפנות לבית החולים אסותא אשדוד, בלילה, שם עבר סדרת בדיקות במיון. לאחר יום כמעט שלם של בדיקות, הוחלט להעבירו למחלקה הנירולוגית. במחלקה הכניסו אותו למעקב מחובר לכמות מכשירים שהוא לא ראה מימיו. כל הבדיקות היו תקינות מה שגרם ליותר לחץ אצלו. מאחר וזה לימד שכל האופציות אפשריות, כולל במחלות קשות.  

באימוני מחלקת הנוער של מ.ס אשדוד

במהלך אותו היום המצב החמיר. הכאב כבר עבר לרגליים וכל צד שמאל היה משותק: "לא יכולתי להזיז את הצד. פחדתי שזה יגיע לכל הגוף". למחרת כבר הכאבים עברו לעוד חלקים בגוף, כמו הגב ובבית החולים החליטו לשלוח אותו מהר לMRI . אחרי ה-בדיקה גילו כי הוא סובל מדלקת סביב חוט השדרה וחוליות הצוואר, זה מה שהביא לשיתוק בצד שמאל כולו ולחוסר תחושה בצד ימין.

יקיר מספר על הרגעים הקשים האלה: "אתה מרגיש את הגוף בוגד בך. אני מכיר את הגוף שלי, אני בכושר גופני מצוין ובלי שום מחלה קודמת ופתאום אתה מגיע למצב שאתה לא יכול להזיז כלום. אתה נכנס למרה שחורה. פחדתי מנזק או ממחלה קשה".

במחלקה החלו בטיפול נגד דלקת, הוא החל בטיפול בסטרואידים. "ככל שחלפו הימים הרגשתי מעט שיפור", הוא מסביר. "מעט" השיפור מבחינתו היה ממצב של לא לקום בכלל מהמיטה, זה להצליח להתהפך לימין ושמאל ולקום עם עזרה. יקיר: "זה העביר אותי צד. כל החיים אני מתעסק בספורט ובשיקום שחקנים ואנשים מפציעות לשגרה, ופתאום אני צריך עזרה לקום".

למרות שהיה "שיפור" יקיר לא הצליח ללכת. "בהתחלה הייתי עם כיסא גלגלים. ללכת הצלחתי רק אחרי 8 ימים וגם זה הליכון". הוא השתחרר אחרי 9 ימים במחלקה. אבל כאן רק התחיל הסיפור האמתי של יקיר. מרגע זה היה צריך שיקום. המלחמה שלו לחזור לחיים שהכיר. יקיר משתמש במילה מלחמה: "זו הייתה מלחמה אישית שלי. אין מילה אחרת. זה מלחמה מול משהו שאני לא מכיר. אבל מצד שני אני מכיר את שיקום הגוף. זה מה שעזר לי להתאושש מהמכה הלא פשוטה. הידע הניסיון בתחום. ידעתי שאפשר לצאת מזה מבחינתי, ואיך לעזור לעצמי".

יקיר חזר הביתה לשבועיים וחיכה לכניסה לבית החולם השיקומי לוינשטיין. כל אותה העת הוא החליט "לא לבכות" על מר גורלו, אלא לעשות הכל להגיע לבית החולים על הרגליים, בלי הליכון. בבית הוא עשה את כל התרגילים שתמיד עשה לאחרים בכדי להצליח להזיז את עצמו, להזיז את היד, רק לעמוד. "למדתי הכל מהתחלה", הוא מתאר.

כשהגיע לבית החולים לוינשטיין הוא הגיע כשהוא עומד. מבחינתו זה היה הישג. הספורטאי שריצה עבורו הייתה עניין שבשגרה, התגאה בזה שהוא רק עומד. אמנם הולך בקושי, אבל הולך. יקיר הצליח ללכת כמה מטרים ספורים. מאז הוא בבית החולים לוינשטיין כמעט כחודשיים. שם הוא מתחיל מחדש להכיר את הגוף שלו. יקיר: "השיקום כאן הוא אינטנסיבי. אתה נכנס ללופ יומי מתשע בבוקר עד 4 אחר הצהרים ואתה עובד על הגוף שלך. גם כאן אני עושה יותר ממה שאמרו לי. אני עובד לבד על זה. נעזר בידע שלי לזרז את התהליך".

עכשיו מצבו טוב יותר, הרבה יותר, מהרגע בו לא זז. מהרגע בו גופו שותק והוא לא ידע מה קורה איתו ואם ילך שוב. "תודה לאל אני הרבה יותר טוב. מבחינה פיזית אני הולך בצורה רגילה אבל יש עדיין קושי ברגל שמאל, זה לא שאני הולך חלק, אבל ברוך השם. תמיד מה שהוביל אותי זה לחזור כמה שיותר מהר לדבר שאני אוהב לעשות. לספורט".

דלקת בחוט השדרה.

איך ההרגשה פתאום להפוך  מאדם ששולט בגוף, מספורטאי מצטיין, לאדם שלא יכול להתלבש לבד?

"קשה לתאר את זה במילים, וקשה להעביר את ההרגשה באותם רגעים שאתה צריך להחליף חולצה או לצחצח שיניים. נאלצתי לקרוא לאחות או לאשתי או למישהו מהמשפחה. זו הרגשה נוראית האמת. אבל לא נתתי לזה לשבור אותי. גם כשלא יכולתי לעשות דברים עשיתי את זה לבד".

מתי תחזור לפעילות מלאה? אם בכלל תחזור

"אין אופציה אחרת שלא אחזור. נעבוד חזק וקשה. אני אחזור לזה.

האמת, אם זה קרה לך זה יכול לקורת לכל אחד

"גם הרופאים אמרו לי. אין קשר בין הדברים. זה יכול לבוא לכל אחד בכל זמן נתון, זה לא קשור לגיל או למשהו אחר"

יצאת עם תובנה מכל האירוע הזה. תובנה לחיים?

"בטח. על משמעות החיים. אנחנו צריכים להגיד תודה שאנחנו בבוקר מצחצחים שיניים לבד ונועלים נעליים לבד או לובשים חולצה. אנחנו לא רואים את הדברים הקטנים שהם כאלה גדולים. אנחנו מתעסקים בריצה אחרי עוד עבודה או משהו אחר, שהם חשובים, אבל לא מתקרבים לחשיבות של הדברים שציינתי. אדם שקם בבוקר ולא מסוגל לשים חולצה זו הרגשה נוראית".

למה אתה הכי מתגעגע לחזור?

"לתלמידים בבית ספר לשחקנים ולאימונים במ.ס אשדוד. תן לי להעביר אימון ולא בזום. במגרש. אני מתגעגע לריח הדשא של מגרש הכדורגל".

אבל ליקיר חשוב להגיד משהו נוסף, לאחרים. שגם אנשים שאולי נמצאים במצב דומה, יפנימו. הוא רוצה לתת להם תקווה

"חשוב לי שישמעו על הסיפור שלי, ועל העובדה שאני לא ותרתי ולא אוותר גם במצבים שנראים אבודים. חשוב שאנשים ידעו שמכל דבר אפשר לקום. דווקא ברגעים שהיו לי קשיים קמתי ועשיתי מעבר. תמיד בראש סימנתי לעצמי מטרה ויעד חדש. אם זה לקום מהמיטה לבד ואז לא להשתמש בכיסא גלגלים ואח"כ לא להיעזר בהליכון. זה המסר שאני רוצה לתת לאנשים, שיסמנו מטרה, יגיעו אליה ויסמנו עוד מטרה, ולא משנה כמה קושי יש".

יקירי פרץ בימים אחרים