+
ראשון 9 מאי 2021

"לא יצאתי מהבית כבר שנה"

איחוד הצלה, עיריית אשדוד וקופות החולים, לוקחים חלק בפרויקט חשוב של הבאת מרותקי בית, קשישים בעיקר, לחיסונים נגד נגיף הקורונה * יחיאל כהן, 34, מנהל הסניף באשדוד, מספר על כמה מקרים שבהם גילה עד כמה הנגיף הוא אולי הבעיה הקטנה של אנשי הגיל השלישי * כהן, שעושה הכל בהתנדבות, כמו כל אנשי איחוד הצלה: "הבדידות היא מחלה קשה. חייבים לתת את הדעת כחברה על הדבר הזה. הדמעות שלהם מספרות הכל"

פורסם: 28.02.21 , 09:55 צפיות: 209 |
"לא יצאתי מהבית כבר שנה" "לא יצאתי מהבית כבר שנה"

דבר לא הכין את יחיאל כהן, מנהל סניף  איחוד הצלה באשדוד וחבריו לצוות לפגישה הזו. הם בסך הכל הגיעו לקחת אישה בת כשמונים וחמש לחיסון נגד נגיף הקורונה. חשבו שבזה זה ייגמר. אבל זה היה רק קצה ה"הקרחון", משהו שלאחריו הבינו יחיאל והצוות שלו, שהם חייבים לעשות מעשה. כשהגיעו אליה הם גילו כי היא כבר מחכה להם בהתרגשות שעה ארוכה. כהן לא הבין מה יכול לרגש בחיסון, הרי הם באו לקחת אותה ולהחזירה, אומנם פעילות חשובה ומבורכת, אבל האישה הייתה נפעמת מההגעה שלהם. זה היה לו מוזר. כששאל אותה למה היא כל כך שמחה ענתה לו: "אני כבר שנה ויותר לא ראיתי אור יום. לא ראיתי אנשים. אתם מוציאים אותי לראשונה מאז לאוויר, לראות את השמש, לראות אנשים, לראות דברים שכבר שכחתי איך הם נראים".

יחיאל כהן, מנהל איחוד הצלה (34), מאשדוד מתגורר ברובע ג', נשוי ואב ל-4 ילדים. באיחוד הצלה באשדוד יש כ-150 מתנדבים, בארגון הארצי יש מעל 6000 רופאים פרמדיקים וחובשים מתנדבים שמוזנקים למעל 1000 מקרי חירום רפואיים כל יום ברחבי הארץ, מוקד 1221 של איחוד הצלה מאתר את המתנדב הקרוב ביותר למקום האירוע ע"י טכנולוגיה מתקדמת ומזניק אותו. בכך הארגון מקצר את זמני ההגעה לכל חולה או נפגע דבר שהוכיח כמציל חיים.

כהן פגש את הקשישה במסגרת הפרויקט שמקיים איחוד הצלה במשותף עם עירית אשדוד וקופות החולים. במסגרת הפרויקט האיחוד מקבל פניות על מרותקי בית שלא יכולים להגיע לקבל חיסון בכוחות עצמם, והארגון מביא אותם אל הקופה לחיסון ומחזיר אותם לביתם. מה שאמור היה להיות משהו אולי שגרתי הפך אצל יחיאל ואנשי איחוד הצלה, למשהו שגרם להם עכשיו לחפש פתרון עבור אותם מרותקי בית, פתרון קבוע יותר – לבדידות. לפתרון נגיע בהמשך.

יחיאל מספר על אירוע אחר, שמלמד כי לא מדובר במשהו חד פעמי.  האיסוף הלוך וחזור לחיסון נעשה באמבולנס. אנשי איחוד הצלה החליטו לנסות להנעים להם את הנסיעה לחיסון. כחלק מזה הם מאפשרים להם לבחור איזה שיר הם רוצים בנסיעה. אחד האנשים צרוב אצל כהן בזיכרון: "קשיש כבן 80, שבקושי דיבר, ביקש שנשמיע לו שיר של אריאל זילבר, כששמנו את המוזיקה הוא, שלא דיבר כמעט, החל לתופף עם האצבעות שלו את המוזיקה של השיר. זה היה רגע שכולם באמבולנס נזכור תמיד. ברגע אחד אדם שלא דיבר החל לשמוח. הבנו כמה זה חסר לו. חברת האנשים.

כל הפעילות הזו מול ועם הקשישים איתם נפגשו, הביאו את אנשי האיחוד ויחיאל בראשם לראות את הבעיה העיקרית אולי שנחשפה במלוא עוזה בקורונה, הבדידות של אותם מרתוקי בית שרובם מבוגרים בשנות השבעים ושמונים ואף יותר מכך. אנשים שהבדידות היא נחלתם הקבועה.

ליחיאל ולצוותיו היה קשה מאוד להתמודד עם המקרים הללו והדברים שנחשפנו אליהם לא מרפים מהם. יחיאל מספר: "ראיתי אנשים שרואים אותנו ושמחים בעיקר בגלל שהם כבר לא לבד. פניתי לדינה בר אולפן המשנה למנכ"ל העירייה ומצאתי שם אוזן קשבת ודלת פתוחה. החלטנו יחד לעשות משהו למענם". בר אולפן וכהן רוצים עתה לממש כבר בקרוב את פרויקט "תן כבוד" שבו באים לקשישים אל ביתם, עורכים להם בדיקות שגרתיות ואח"כ המתנדבים נשארים איתם בכדי לארח להם חברה.

כהן: "ראיתי בעיניים שלי עכשיו מה זו הבדידות. אנשים עם דמעות לא בגלל המחלה, בגלל הלבד. פרויקט "תן כבוד" מעט נדחק בגלל הקורונה. הוא לא בא לידי ביטוי כי אסור היה להתקרב אליהם בגלל המחלה, בכדי לא לסכן אותם. אולם עתה לאחר החיסון נחזור לזה יחד עם העירייה, שעושה הכל להגיע אליהם, ונחדש אותו ביתר שאת".

ליחיאל יש תובנה מאוד גדולה מפרויקט החיסונים: "אם יש דבר אחד שצריך לשים לב אליו בכל הכוח, זה האנשים האלה בגיל השלישי. אנשים מתנדבים למען הרבה מגזרים ו  זה מעולה, אבל הקשישים הם אוכלוסייה שאולי קצת נשכחת. הדמעות שלהם מספרות הכל. השמחה שהם רואים אותנו, מחיאות הכפיים שהם מקבלים אותנו, זה הסיפור האמתי. הבדידות היא מחלה קשה. חייבים לתת את הדעת כחברה על הדבר הזה".